נולד בערך בשנת תק"ה בעיר המבורג שבאשכנז לר' יוסף מניישטאט הוא עיר חדש בפולין ואב"ד וריש מתיבתא בפינטשוב נודע כרבי יוסף חריף ולליבא בת רבי נתן שפירא, נכד כפול להמגלה עמוקות מקראקא וכן היה נכד הט"ז.
בגיל 11 הגיע לראשונה אל המגיד ממזריטש, שם התפרסם כעילוי. היה גם תלמידו של רבי שמעלקא מניקלשבורג. שימש כבעל תפילה קבוע בתפילת שחרית של ראש השנה שהייתה נערכת בביתו של רבי אלימלך מליז'נסק. בהמשך כיהן כרב העיירה פריסטוק. למרות עוניו, עברו אליו רבים מחסידיו של רבי אלימלך מליז'נסק לאחר שרבם נפטר, ואפילו מבוגרים שבהם התייחסו אליו כרבם כגון רבי אהרן לייב לייפר מפרמישלן שנסע אליו ורבי משה מפשוורסק שהתבטל אליו. בהגיעו לרימנוב התפרסם שמו כבעל מופת ומלומד בנסים.
הוא נודע כירא שמיים גדול המקפיד על עצמו ועל אחרים; גם גדולי תלמידיו שהיו רבנים ואדמו"רים מפורסמים לא הסבו בפניו בליל הסדר[3]. המגיד מקוז'ניץ אמר בשנת תקע"ה, בה נפטר, שרבי מנחם מנדל עומד כנגד כל צדיקי דורו[4].
היה אחד הרבנים הפעילים במחלוקת לגבי יחס היהודים לנפוליאון, ושמו קשור באגדות שונות הנוגעות למלחמות הנפוליאוניות.[5]
רוב תורותיו עסקו בפרשת המן, עליה הרחיב את הדיבור הן בהבנת הפרשה עצמה ומשמעותה, והן בעניין האותיות המרכיבות את המילה 'מן'. בספר "מנחם ציון" שערך תלמידו המובהק רבי יחזקאל פנט נכתב בהקדמה ש"עשרים ושתים שנה דרוש דרש מידי שבת בשבתו על פרשת ה'מן'". התעסקות זו נבעה כפי הנראה מהאותיות מם ונון הנמצאות הן בשמו העברי (מנחם), בשמו האידי (מנדל) ובשם מקומו (רימנוב).
אחת לחודש היה שולח אנשים לבדוק את המידות והמשקלות בחנויות שבעירו, אסר על נשות העיר להתהדר במלבושים יקרים וצבעוניים ואת כל כספו חילק לעניים.[6]
בל"ג בעומר – תקע"ה טיהר וקידש את עצמו, ואמר כי הוא הולך מהעולם ויחזיר טובה למדליק נר לעילוי נשמתו. למחרת, בי"ט באייר תקע"ה, ל"ד בעומר, נפטר ונקבר בבית העלמין היהודי בעיירה רימנוב. את מקומו מילא תלמידו רבי צבי הירש משרת.
תלמידו רבי יחזקאל פנט כתב מכתב על דרך החסידות ובו מספר על רבי מנחם מנדל. חסידים רבים נוהגים לקרוא את המכתב ביום פטירתו של רבי מנחם מנדל.
